החלטה בתיק רע"פ 10021/05

           המבקש הורשע בבית-משפט השלום בראשון-לציון בעבירות של התפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה או פשע (עבירה לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז-1977, להלן: החוק) חבלה במזיד לרכב (עבירה לפי סעיף 413ה לחוק), מעשה פזיזות ורשלנות בנהיגת רכב בדרך ציבורית (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק) והחזקת מכשירי פריצה (עבירה לפי סעיף 409 לחוק). כעולה מכתב-האישום והכרעת-הדין, המבקש התפרץ, ביחד עם אחר, לרכב שחנה בסמוך לאולם שמחות. משהבחינו המבקש ושותפו בשוטרים שהתקרבו לעברם, נמלטו מהמקום באמצעות רכב אחר בו נהג שותפו של המבקש. בעקבות כך התפתח מרדף פרוע ומסוכן, אשר גרם לרכבים אחרים לסטות ממסלולם. בנוסף, נהג הרכב חצה צומת באור אדום, ואף ניסה להפיל בנסיעתו את רוכבי האופנוע המשטרתי שדלקו אחריו. המרדף הסתיים רק לאחר שרכבם של המבקש ושותפו התנגש ברכב אחר, ולאחר שהשוטרים ירו לעבר גלגליו. ברכב נמצאו מכשירי פריצה רבים.

           בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש 18 חודשים מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. כן הופעל מאסר על-תנאי בן שמונה חודשים שעמד כנגד המבקש, ונקבע כי הוא ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל שהושת עליו.

           ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, נדחה. כעת, עותר הוא לקבלתה של רשות ערעור. אקדים ואומר, כי מרבית השגותיו של המבקש מסבות עצמן על ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות, ואלו, כידוע, אינן עניין לבית-משפט זה לענות בו במסגרת ערעור בגלגול נוסף.

           חלקן האחר של השגות המבקש נוגע לפער הענישה בינו לבין שותפו, אשר נהג ברכב במהלך המרדף. כעולה מהכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי, על שותפו של המבקש הושתו שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, במסגרת הסדר טיעון. בכך, טוען המבקש, נוצר פער בלתי סביר בין עונשו של שותפו לבין עונשו-שלו, שהועמד, כאמור, על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

           אכן, עונשו של המבקש חמור במידה ניכרת מעונשו של שותפו. זאת, אף ששותפו נטל חלק שווה - אולי אף מרכזי יותר - במסכת האירועים עליהם נסב כתב-האישום. על כך יש להצר, שכן "מידת הצדק מתקוממת נגד ענישה, אשר מחמירה עם האחד ומקלה עם האחר, כשהשניים חטאו באותה מידה" (ע"פ 301/82 גורן נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 204 , 206). על הענישה הפלילית לגלם מידה של אחידות, במובן "שמורשעים בדינם לא ישאו בעונשים שונים מקום שהורשעו באותן נסיבות בשעה שהרקע האישי של כל אחד מהם שווה לרקע האישי של חברו" (ע"פ 5268/03 אהרונוביץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). יחד עם זאת, והוא העיקר לענייננו, העיקרון בדבר אחידות הענישה אין פירושו כי על בית-המשפט להפעיל אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של נאשם אחר (ע"פ 6184 ,6164 ,5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822).

           בהידרשו לטענתו של המבקש בדבר פגיעת חומרת עונשו בעיקרון אחידות הענישה, עמד בית-המשפט המחוזי על קולתו המופלגת של הסדר הטיעון אליו הגיע שותפו של המבקש עם התביעה:

"מקובל עלינו כי קיים פער של ממש בענישה בין המערער לבין שותפו לעבירה. מקובל עלינו גם כי לא מן הראוי היה שיהיה פער מעין זה. כל שנוכל לומר שהענישה שהוטלה על [השותף] היא ענישה שאינה נותנת ביטוי לא לחומרת העבירה, לא לנסיבותיה ולא לעברו של [השותף]. זוהי ענישה המשדרת מסר שלילי ולא ברור לנו הכיצד הגיעה התביעה בבימ"ש קמא להסדר טיעון מעין זה... אם צירוף הנסיבות של פריצה לרכב... ביחד עם אי ציות להוראות שוטר, נהיגה פרועה ומסוכנת בעליל שרק בנס לא הסתיימה בקיפוח חיי אדם, תוך ניסיון לפגוע בשוטרים והחזקת כלי פריצה, איננה מצדיקה עונש מאסר ארוך, שוב איננו יודעים מתי מן הראוי להטיל תקופת מאסר ארוכה" (ע' 11).

           אכן, בעונש שהושת על שותפו של המבקש אין כדי להלום את חומרת העבירות בהן הורשע. הוא אינו עומד ביחס ראוי לרמת הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג אותן ביצע. הוא אינו מבטא כראוי את האינטרס הציבורי. מטעמים אלה, לא יוכל עונש זה לשמש אילן למבקש להיתלות בו, חרף הפגימה בעיקרון אחידות הענישה.

           נוכח האמור, הבקשה נדחית. 

           ניתנה היום, כ' בחשוון תשס"ו (22.11.2005).

                                                                                                     ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: